"המושג חשיבה יצירתית קשה לאנשים רבים, שכן הוא מנוגד להרגלים הטבעיים של זיהוי, שיפוט וביקורת. המוח מעוצב כמכונת זיהוי, הפועל לגבש דפוסים, להשתמש בהם ולפסול כל דבר שאינו מתאים לדפוסים אלה"                                                                                                                                  (פרופ' אדוארד דה בונו, "שישה כובעי חשיבה")

 

לצערם של מדעני מוח ופילוסופים בני זמננו, טרם נמצאה התשובה לשאלה: מדוע חלק מהאנשים יצירתיים, וחלק מהאנשים אינם. שאלה זו הינה המשך ישיר לשאלה, מה גורם לאנשים מסוימים להיות מוכשרים בתחומים מסוימים, כאשר אנשים אחרים, מאותו הרקע ובעלי אותה רמת אינטליגנציה, חסרי כל כישרון באותם תחומים? תשובה לכך, כאמור, עדיין אין, אבל מה שכן ידוע, וזאת הוכח במחקרים בתחום שנערכו לאורך השנים, שיצירתיות ניתן לפתח.

יצירתיות, כידוע, איננה נחלתם הבלעדית של סופרים, מחזאים ותסריטאים. יצירתיות קיימת בכל תחום חיים או עיסוק, והיא מתבטאת ביכולת להשתמש בחומרי גלם קיימים וליצוק מהם דבר מה חדש; רעיון, פטנט, לחן, אפליקציה, סרט קולנוע, מכשיר הנדסי, ציור, וכן הלאה. יחד עם זאת, סביר להניח כי מאחורי כל חידוש יצירתי מסתתר סיפור מקורי. בין אם זו אפליקציה לזיהוי רגשות, בין אם זו מעלית אוטומטית לאופנועים, ובין אם זהו מכשיר פקסימיליה (שימושו המקורי  היה כמכשיר ריגול).

אם להעיד על עצמי, הדרך העדיפה עלי לפיתוח מתמיד של החשיבה היצירתיות שלי, היא להרבות בחשיבה יצירתית הומוריסטית. בדרך כלל, החשיבה הזו באה בעקבות חוויה זכירה- כזו שהפתיעה אותי ועוררה בי את ההשראה להפוך את הרעיון שבבסיסה לסיפור מקורי, חדש. אם זו ידיעה בעיתון, מודעה על לוח המודעות, שיר ברדיו, התבטאות כלשהי ששמעתי ממישהו או ממישהי, או אם זה אירוע שהייתי עד לו, או ער לו. למשל, ביום העצמאות האחרון, כשהסתובבתי בפארק הסמוך לביתי והתבוננתי ממושכות בעשרות משפחות עושות על האש, לא יכולתי שלא לחשוב מה היה קורה אילו באותו רגע הייתה פורצת מלחמה - מתקפה משולבת של שכנותיה של ישראל, כפי שקרה במלחמת יום כיפור. יכולתי ממש לראות בעיני רוחי את הרגע הקומי-טראגי הזה, שבו גברים, שאמורים לעזוב הכול מהרגע להרגע ולחבור ליחידותיהם הצבאיות, בקושי מסוגלים לזוז כיוון שהעמיסו על קיבתם כמויות אדירות של בשר. הדוגמה הזו באה להמחיש כי למעשה, החשיבה היצירתית הינה חוויית ההמשך, המורחבת והבדיונית, של האירוע המקורי (ובעודי כותב שורות אלה אני מדמיין זמרת מלחמות נשכחת אצה לה אל האולפן כדי להקליט שיר לרגל מלחמת העצמאות השנייה).

עוד מקרה שקרה: הלכתי פעם לניחום אבלים, ופגשתי שם שני אנשים, בחור ובחורה, שעד לפני דקות ספורות היו זרים אחד לשנייה, יושבים בפינת הסלון ומנהלים שיחה אינטנסיבית. כעבור חצי שעה הבחור קם וחזר עם שתי כוסות קפה. הם המשיכו לשוחח, ואחרי משהו כמו עשרים דקות הבחורה הלכה וחזרה עם

 צלחת עוגיות. חשבתי לעצמי- מעניין מה יקרה אם הבחור ייקח בסוף הביקור את הטלפון של הבחורה, והם ימשיכו לצאת, ובכל פעם שישאלו אותם "איך הכרתם?", הם ייאלצו לומר את האמת: "בשבעה של משפחת פאר". אחר כך יתחתנו, ולחתונה הם יזמינו את משפחת פאר, שהרי בלעדיה – ובלעדי בן משפחתם המנוח, כל הטוב הזה לא היה קורה. המחשבה הקומית השחורה הזו שיעשעה אותי מאוד- אתם לא יודעים בכלל עד כמה. הלכתי הביתה וחשבתי על סיפור שבמרכזו רווק בן 45, מאמן אישי (קואוצ'ר) במקצועו, שקובע דייטים עם בחורות בשבעה של אנשים זרים. גם כדי לחסוך בכסף, וגם כי תוך כדי זה, הוא משווק את שירותי הקואוצ'ינג שלו בפני האבלים ובפני העצובים שבין המנחמים. יצא שהסיפור שכתבתי ( "פרג עדיף") הוא אחד הסיפורים שלי שאני הכי אוהב.

2016 ©  מהראש למסך